בשנת 1943 החלו חיי הקשים, בזה שאמי נכנסה עם תינוק בין זרועותיה לחדר הכביסה על מנת לקחת משם חיתולים אשר היו תלויים על אחד החבלים. באותו החדר ישב אבי עם בת אחותו, אשר לרגל מות אמה לקחה אליו וגידלה תחת ידיו. גילה היה אז 16. ובכן משנכנסה אימי, החלה בת דודתי להסתכסך איתה ובאו לידי קטטה. אבי שמע את הצעקות ונכנס להפריד ביניהן. אני הייתי אז משחק בחצר ביחד עם כל הילדים. בשמעי את הצעקות טיפסתי על מדרגות הבית חיש מהר כדי לדעת את פשר הדבר. משהגעתי לחדר נתגלתה לעיני תמונה מחרידה, אשר אילצה אותי לצעוק בקולי קולות ‘הצילו!’. אמי הייתה שכובה על הרצפה ובת דודתי מעליה, כשאבי מפריד ביניהן. למזלי הטוב, המשטרה הייתה קרובה מאד לביתנו כך שצעקותיי נשמעו למרחקים, וכתגובה לכך באו ארבעה שוטרים מזויינים וניסו להתערב בקטטה. הצליחו להפריד ועמדה בפניהם הבעיה את מי לעצור. הם קיבלו את הרושם שאבי הוא המכה ובת דודתי המפרידה, אם כן החלטתם הייתה נחושה ומיד לקחו את אבי לבית הסוהר, ללא כל היסוסים מיותרים. התוצאה הייתה ברורה, שאני הוא הגורם היחיד לבואם של השוטרים, בגלל צעקותיי. אבי נשאר בית הסוהר כשבוע ימים ואחר שוחרר, ומאז החל להתנקם בי ללא רחמנות. בפנותי אליו באיזושהי שאלה, התשובה הייתה תמיד מוכנה בפיו, או מכה או קללה ‘טובה’. וכך היה גם לאחר עלותנו אני והורי ארצה, יום יום, חודש חודש וכו’. וכך התחלתי לאט-לאט להסתגל אליו, עד שכחו את המקרה הזה ומסופקני אם הספיק כבר לשכוח אותו, ובכל אופן איני רואה כל סימן לכך. בדברים אלה חלילה איני בא להטיח דברים כלפי אבי, היות וכל אדם אחר היה עושה כמוהו אם בנו הוא הגורם לכך שמעונה אביו בידי זרים. שנית אבי סבל ממחלה אשר דיכאה אותו לחלוטין והיה מרותק למיטתו כשנה תמימה. הוא סבל מרגלו שהתנפחה וסבל ממנה כאבים עצומים, ועקב היות תימן ארץ פרימיטיבית הרי לא היה מי שירפא אותו ובכוחות עצמו ניסה להיחלץ מין המיצר. לאחר שהבריא באה השמועה שמחילים לעלות ארצה ואז היה צריך להתחיל לחסוך כסף על מנת לעלות עם כל היהודים ארצה, דבר שאילץ אותו לשמור את כספו ולא להוציא אף פרוטה למותרות. עוזרים מהבית לא היו לו, היות וכולנו היינו עוד צעירים ולא היה באפשרותנו לשאת בסבלו. גם אם רצינו, הרי הוא לא הרשה לנו. ארבעה מבניו הקטנים מתו עליו, כך שתמיד דאג שמא חס ושלום יקרה דבר מה לאחד מבניו, וכך כל דבר קטן היה פוגע בבריאותו והביא אותו לידי דיכאון נוסף.
בהיותנו צעירים עדיין לא הבנו אותו, וגם אם ניסינו הרי נכשלנו, היות והוא לא גילה לנו את אשר על ליבו. מידי יום ביומו היה מתקוטט עם אימי ו(לפעמים) היא הייתה אורזת חפציה ויוצאת ל’סיור’ שגרתי. דבר זה היה כעין מנהג אשר נעשה טבעי לגביה, וכל פעם שבאו לידי ריב פעוט עשתה כמנהגה, ואז היה צריך לחכות חודשים ולהפוך כעקרת בית על מנת שלא נרגיש בחסרונה של אימי חס ושלום. לאחר שהיה רואה שאינו יכול למלא את מקומה, היה ניגש ומפייס אותה ולאחר דין ודברים הייתה חוזרת. נדידה זו הייתה כעין הרגל ולא הייתה יכולה להפסיקה. ורק אחר ששמעה שעולים ארצה החלה לסבול את הטוב ואת הרע.
דיסופאל, תימן, כיום
