ובכן לאט-לאט חסך אבי את הכסף הדרוש והוחלט לעלות ארצה עם כל העולים. הצטרפנו לקבוצה גדולה של אנשים והחילונו לנוע בכוון ארצה. נתקלנו בכמה קשיים בדרך אבל געגועינו אל המולדת השכיחו מאיתנו את הצרות והכל עבר בשלום. במשך כל השבוע נסענו וביום שישי בערב הגענו למקום ששם לא היה נעים ביותר לחנייה אפילו למשך רגעים מספר, היות והפראים היו מתנפלים כמו כלבים. לאחר בירור הלכות נמצא שפיקוח נפש דוחה שבת, ובאישור כל נכבדי הקבוצה ניתנה האפשרות להמשיך לנסוע. נסענו והגענו לעיר ‘לחג’ שבקרבת עדן, שם חנינו כל יום שבת עד ליום ראשון. ביום ראדון הועברנו למחנה ‘חאשד‘, אשר שם היו מתרכזים כל התימנים העולים ארצה. ב’חאשד’ שכננו כחודשיים וחצי עד שהגיע תורנו לטוס ארצה. מה שמחנו לשמע הבשורה, ומיד ארזנו את חפצינו ויצאנו למטוס. הטיסה הייתה נעימה מאד ונמשכה כשמונה שעות. המטוס נחת בלוד בשעה שבע בערב ואז באו שני אוטובוסים ולקחו אותנו בלילה למחנה עתלית. בהגיענו למחנה עתלית נשכבנו עייפים עד לאור הבוקר, מבלי שנדע איפה אנו נמצאים ובאיזה עולם אנחנו חיים. בעתלית נשארנו כחודשיים, זה היה בשנת 1949, כאשר מדינתנו עטורת ניצחון מלחמת השחרור הייתה אז בתחילת שגשוגה, ועדיין היו פה ושם הפרעות מצד שכנינו.
במשך החודשיים שנשארנו בעתלית למדנו להסתגל אל חיי המולדת אשר אליה נכספה נפשנו. כעבור חודשיים ששהינו בעתלית הספקנו לבקר במקומות שונים בארץ והחלטנו לבחור כמקום מגורים קבוע את זיכרון יעקב. אלינו הצטרפו עוד כמה משפחות וכעבור מספר ימים הועברנו לזיכרון יעקב. בהגיענו באותו יום קיבלו את פנינו אישים חשובים בזיכרון ומסרו לנו את ההוראות בקשר למקום מגורינו, ובין השאר גם אנשים אשר יעזרונו להסתדר במקום. וכאן אציין במיוחד את עזרתו הרבה של אחד המורים מבית ספר דתי במקום, אשר הינו גם תימני. יתרון זה עזר לנו להבינו בגלל השפה הערבית אשר דיבר איתנו. המורה הזה עמל וטרח איתנו מעת הגיענו עד לשעה מאוחרת בלילה, שמו היה מר שלום לוי, תודתנו תעמוד לצידו כל החיים.
