כבר בהגיענו, ירדתי הראשון מהאוטובוס ובהסתכלי על העולם החדש אשר אנו נמצאים בו, ראיתי לצד הכביש חונה משפחה אשר הגיעה זה עתה מטריפולי, ומה שמשך את סקרנותי להסתכל במשפחה זו הייתה בת בגיל עשר בערך, אשר החזיקה בידה כלב, דבר שהיה מוזר בעיני מאד – התימנים התייחסו אל החיה הזאת כמשהו טמא. בת זו מצאה חן בעיני ממבט ראשון, ונתחבבה עלי יותר ויותר מיום ליום, וכל פעם שהסתכלתי בה נמשכתי אליה, וכאילו ניבאתי בליבי שיום יבוא ותהיה שלי. אז הייתי בן שתים עשרה שנה, פאותיי מסולסלות וכובע ברט מכסה את קרחתי לבל תתרחק ממני השכינה חס ושלום. כמובן שבהיותנו קטנים, עדיין לא היה חשוב בעינינו היופי והעיקר היה ששנינו יצאנו תמיד ,לשחק ולהתרוצץ עם- עוד מספר ילדים בשיכונינו החדש. הדבר לא נעם ביותר להורי, כי התחלתי להזניח את לימודי הקודש אשר היה נהוג בתימן, ולאט לאט הפסקתי אף להתפלל את שלוש תפילות היום, היות וכל שעת פנאי שהייתה לי יצאתי איתה והתחלנו לשחק. כשהיינו מופיעים ברחוב, מיד היו מצטרפים אלינו יתר הילדים והיינו מקימים רעש עד לב השמיים. האנשים החלו לנזוף בנו ולעמוד לשטן כנגדנו. ההורים כשלעצמם, רב כעסם מיום ליום והתנגדו לכך שאצא לשחק עם כל הילדים. הצרות רבו מיום ליום, ואני הייתי אדיש מאד כלפיהם, כאילו לא אמרו לי כלום. התחלתי כביכול להימאס עליהם בגלל צרותי, והם היכו בי ללא רחמנות על ימין ועל שמאל. סבלתי רבות, ומאחר שגברו הצרות – החלטתי לעזוב את הבית ויהי מה.
בגיל שלוש עשרה עזבתי בפעם הראשונה את הבית ויצאתי להתגורר עם החברים שלי למקצוע, אשר למזלם הרב עדיין לא נמאסו על הוריהם. אמנם הוטב לי אצלם במקצת, אך החלטתי לחפש מקלט קבוע במקום אחר ותחת השגחה יותר אחראית. ניגשתי אל מזכיר הפועל המזרחי במקום וביקשתי ממנו שישלחני לאיזה קיבוץ או מוסד אשר ירחיקני מן ההורים. הוא ניסה לעזור לי, אך כל עמלו היה לשווא ורק השתתף בצערי. החלטתי לחזור הביתה עד שתבוא שעת כושר ואנסה שוב.
לקריאה נוספת – סיפורה של המעברה בזכרון יעקב
