חזרתי הביתה והמשכתי לחיות עם הורי ואחי כמו חתול ועכבר בשק אחד. עד כמה שחשבתי שהמצב ישתפר, נעשה גרוע מיום ליום. ניסיתי לשוב אל עברי ולהיות דתי כמו שהייתי שמא אמצא חן בעיניהם ויוטב לי, אך כל עמלי היה לשווא ולא נשאר בידי רק לחפש שוב מקלט מהורי, ומצאתי אצל אחד מחברי בשם ניסים כהן. אצל ידיד זה חייתי כמו עקרת בית -. שטפתי כלים וטאטאתי חדר, והסתובבתי בחדרו הצר כמו אישה לפני בעלה. חבר זה אהב לחסוך את הכסף ולכן ארוחתו הייתה בקושי אחת ליום (חצי כיכר לחם וחמישים גרם זיתים), ואני הייתי נאלץ לחכות עד בואו על מנת שאזכה לאכול איתו פת לחם. אהובת ליבי הייתה באה מדי פעם בפעם לבקרני ועוזרת לי בסידור החדר. מיום ליום הלכתי והרזיתי, ואחי פוגשים אותי ברחוב ומפצירים בי לשוב הביתה מפני שהורי מתגעגעים אלי. בראותי שאין מקום להתאפקות, נגשתי הביתה והתקבלתי כאורח בא ממרחקים ואשר הנפש נכספת לראותו. שמחתי מאד שהשתנו פני הדברים, אך לדאבוני לא המשיכו הרבה זמן ומיד השתנו פני הדברים לרעה. בראותי שהורי שוב מסתכלים עלי שלא בלב שלם, החלטתי לגשת לנסות איפה שעדיין לא ניסיתי. ניגשתי ללשכת הסעד ושפכתי את שיחי בפני העובדת הסוציאלית. אך היא לא עזרה לי בהרבה בטענה שאני עדיין בגיל צעיר ולא אתקבל לשום מקום. סבלתי עוד כמה חודשים ואחר ניגשתי למזכיר הפועל המזרחי וביקשתי ממנו, כשעיני מזילות דמעות, שייתן את כל מרצו לעזור לי וכאן לא נתקלתי בהתנגדות. הוא שלחני למשרד עליית הנוער הדתי בתל אביב ושם קיבלתי המלצה למשרד עליית הנוער בחיפה. ניגשתי עם ההמלצה ונתקבלתי ועתה רק בעיה אחת עמדה בפני, מהיכן לקחת את הכסף, דמי נסיעה והחתמה, שזה מסתכם בסכום של כ-10 לירות. לוויתי את הכסף וניגשתי להתחנן בפני אימי שתיסע איתי לחיפה. משהצלחתי לשכנעה שלא תהיה בזאת שום שגיאה, קם אבי והתנגד בכל תוקף. עשיתי מאמצים נוספים והחלטנו לנסוע מתי שאבי ייסע לעבודה וכך הדבר לא יגיע לידיעתו. למחרת בבוקר נסענו, הגענו לשם בשעה עשר בבוקר ומיד נתקבלנו. הצגתי את אימי בפני הפקיד המטפל, ולדאבוני הרב עדיין לא שיחק לי המזל – שאלו את אימי בן כמה בנך, אמרה בגיל שלוש עשרה, ואני כבר אמרתי לפני כן שעברתי את הארבע עשרה. לשווא הפצרתי בהם שיאמינו לי ואני הצודק. פרצתי בבכי ומסרתי לאימי את כרטיס הנסיעה לחזרה, וגמרתי בליבי אומר לאבד את עצמי לדעת. כי למה לי חיים אם הם כה מאוררים ואני הנני עדיין צעיר לימים. אמי החליטה להציע לי ‘פרס’ שיפתני לשוב איתה הביתה, ואני הסכמתי ונסעתי איתה הביתה. כשהגענו הביתה הזכרתי לאימי את הבטחתה. מסרה לי לירה ואמרה – ‘קנה לך מכנסי קיץ קצרים והחזר לי עודף’. ניגשתי בחיפזון לחנות, קניתי לי מכנסיים יפים ויקרים שעלו לי שבעים וחמישה גרוש, החזרתי לה את העודף ואת המכנסיים הכנסתי ל’אחסנה’, ומיד צץ במוחי רעיון והחלטתי לגשת ללשכת הסעד ולקבל אישור מהעובדת שגילי הינו כפי שאמרתי ולא כפי שאמרה אימי. העובדת הבינה לרוחי והחליטה לעזור לי, בשלחה מכתב בזו הלשון: הנ”ל הינו למעלה מגיל ארבע עשרה ולא כמו שאמרה אימו שהוא בגיל שלוש עשרה. רצוף בזה תעודת עולה, אבקשכם לטפל בנ”ל והודיעוני תשובתכם.
המכתב נשלח והעניין סודר בו במקום,ללא כל היסוסים נוספים. עתה שוב הייתי צריך לשכנע את אימי שתיגש איתי לחיפה, מאחר והיא מטפלת בתינוק וקשה לה לעוזבו לנפשו. הסתדרנו איכשהוא ונסענו. בהגיענו חתמה אימי על הטופס ומאז הייתי בטוח שאני מתחיל את חיי מחדש. מאחר ויצאתי ‘מעבדות לחרות’ שאלוני אם רצוני כבר לצאת למוסד, החלטתי לחכות עוד שבועיים, אם כי היה לי החשק כבר לצאת, התאפקתי על רגשותיי.
