עתה מאחר והכל בטוח, החלטתי לגלות את מעמקי ליבי לחברתי, אשר היא הידיד האחרון שנשאר לי בחיים ועדיין אינה יודעת את המתרחש. אהבתיה בכל ליבי ולכן היה קשה לי להיפרד ממנה באופן פתאומי. ניגשתי אליה וסיפרתי. לה את כל העומד להתרחש, והיא, כששמעה דברים אלה, נדמה היה לי שעומדת היא להתעלף. ניסיתי לעודדה, אך ללא אומר ודברים עזבתני לנפשי והלכה ממררת בבכי, בגמגמה משפט אחד שלא הבנתינו במלואו. אבל מאחר וידעתי את רגשותיה כלפי לא שכחתיה והצטערתי על הרגע בו גיליתי לה את העומד להתרחש.
בבואי הביתה התכבדתי במכתב מאת עלית הנוער, שעלי לגשת לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, כדי לעמוד בכמה בחינות כניסה. התייצבתי שם בשמן ועברתי את המבחן ללא קשיים מיוחדים. התקבלתי וניתן לי מכתב המאשר את קבלתי. נסעתי משם ישר לחיפה ומסרתי את המכתב, ומיד קיבלתי תעודת חניך. נסעתי הביתה להכין את חפצי, ואת החשוב ביותר, להיפרד מחברתי היקרה, אשר נפרדתי ממנה מבלי לדעת את ההמשך.
הימים האחרונים היו ימי תענוגות באופן יחסי לימים עברו, וכמעט שלא הרגשתי את ההבדל בין יום ולילה.
במוצאי השבת האחרונה נועדנו אני וחברי באחד החדרים והחלטנו לעשות כמין מסיבת פרידה קטנה. למסיבה זו הופיעה גם חברתי היקרה ונעמדה בפתח הדלת כשפניה מביעים חרדה לגורלי בימים הבאים. אחר באה והתרפקה בין זרועותיי כשעיניה מזילות דמעות. שאלה אחת ויחידה העמידה בפני, אם אשכחנה בהיפרדי ממנה. כמובן שתשובה לא מצאתי והבעת פני ענתה בי. את חפצי הכנתי כבר ביום שישי, כך שלא היה לי על מה לדאוג ויכולתי לשבת עם חברי בשלווה.
חברתי ישבה לידי כשהיא תופשת אותי בכוח ומחכה לתשובתי. ניחמתי אותה ואמרתי שלא אשכחה אם היא לא תאכזב אותי. היא קיבלה את תשובתי וביקשתני לצאת איתה החוצה. ביוצאי החוצה שאלה אותי אם באמת אני מתכונן להיפרד ממנה למשך זמן ממושך, היות והיא ידעה שעוד הרבה זמן יעבור עד שאני אשכח את צרות ההורים ועקב זאת לא אמהר לבקר אותם. הבטחתי לה שאשתדל לבוא אליה בזמן הקרוב ביותר. היא בטחה בי והסתפקה בהבטחתי ורק אנחה ארוכה נשמעה ממעמקי ליבה. נכנסנו בחזרה והצטרפנו אל יתר החברים והמשכנו את השמח עד לשעה מאוחרת בלילה. לאחר שגמרנו נפרדתי מחברי וניגשתי הביתה עם חברתי, שלא רצתה לעזבני באמרה שזה ערב אחרון. ערב זה היה ערב משעשע מאד, שהשכיחני מכל הצרות שעברו עלי, ויכולתי להתחיל בשקט בחיים ארורים מחדש, אשר באו אחר כך גם בלי רצוני.
בהיכנסי הביתה הופתעתי לראות את הורי ואחי ערים בשעה כה מאוחרת בלילה, דבר שהיה נדיר בזמנו. והנה לפתע אחותי מבשרת אותי בהודעה ‘חשובה’, שאבי מרוגז ודיבורים מיותרים יגרמו לו להתפרץ. אני הבנתי ל’רוחו’ שבסופו של דבר הריהו אבי ובטח כועס שאני נפרד ממנו בלי הסכמתו.
כיבדתי את דאגת אחותי ונזהרתי מלדבר לא לעניין. נגשתי למזוודתי המוכנה לנסיעה, וכבר בנוגעי בה הרגשתי לא טוב והבנתי שמשהו עומד להתרחש, או שכבר התרחש. בידיים אחוזות פחד פתחתיה, לראות מה עוד חסר שלא לקחתי, והנה לפתע מתגלה לעיני הסוד… המזוודה הפוכה, כל החפצים בפנים ומקומטים ותוהו ובוהו מתגלה לעיני. לשאלתי מי חיטט במזוודתי עונה אבי בהלצה – לא מספיק שאתה עוזב אותי, לפחות תשאיר את הכרטיס מזון למזכרת לנו! עניתיו כילד לאביו, מחובתי לקחת איתי גם פנקס זה, כי בלעדיו לא יקבלוני. וכאן התנהל דו שיח חריף ביני ובין אבי שלא היה עד כה. כתוצאה מכך הכיתי בעצמי ללא רחמנות מתוך חוסר ברירה, והגעתי למצב כזה שרציתי שוב לאבד את עצמי לדעת. כשאבי ראה איך שאני מרגיש את עצמי החליט להסכים לתת לי בחזרה את הכרטיס וגם הוסיף לי ‘שי’, שעדיין אף פעם בחיי עד אז לא כובדתי בהזמנתו. בהזמנה זו חשב לנחם אותי על מנת שאירגע לאחר כל הדמעות שנשפכו מעיני. אני סירבתי כמובן לקבל את האוכל בהסתמכי על הפתגם הידוע ‘אין מנחמין את האדם בשעת כעסו’. כל ניסיונותיו של אבי לאלצני לאכול עלו בתוהו. אני קמתי, התלבשתי נקי, שמתי את המזוודה על יד ראשי וחיכיתי לעלות השחר. היות ורציתי לנסוע באוטובוס הראשון היוצא בשעה שש בבוקר, את הכרטיס קניתי כבר ביום שישי. כל הלילה הייתי ער ולא עצמתי עיין, שמא חס ושלום אראה שוב את הורי לאור היום ויתעוררו שוב בעיות שלא אעמוד בפניהן ויעכבוני, ולא אשיג את האוטובוס. בשעה חמש עזבתי את מיטתי ויצאתי את הבית. הימים ימי חורף היו וגשם טפטף על בשרי, לבושי היה קייצי -חולצת קיץ, מכנסיים קצרים (שאמי קנתה לי ככופר לנפשי) ונעלי ספורט, וכך יצאתי באותו בוקר. בהתרחקי מהבית שמעתי קריאה מאחותי. הסתכלתי אחורה ושמעתי את אחותי קוצרת לעברי כמה משפטים. החלטתי לענות לה. לשאלתה אם אכלתי ארוחת בוקר עניתי בפניה אחורה והסתלקתי. בתחילה שמחתי לקריאתה, כי חשבתי שאבי התרכך ומוכן לתת לי ‘צידה’ לדרך, דמי נסיעה. אולם טעיתי במחשבתי זו והייתי מאוכזב עד מאד, היות ולא היתה לי כל פרוטה בכיס, פרט לכרטיס הנסיעה עד תל אביב. ללוות לא יכולתי היות וכבר הייתי חייב מספיק.
