בקיצור, השגתי את האוטובוס ובשעה שמונה הייתי כבר בתל אביב. ירדתי מהאוטובוס והחילותי לעבור אט-אט כשאני מלא דאגות לעבר תחנת מקווה ישראל. החילותי לשאול כיצד ללכת למקווה ישראל ברגל, החלו האנשים לצחוק ממני באמרם שזה די רחוק ומסובך. בלית ברירה, עמדתי בתחנה וחיכיתי. נגשה אלי אישה אחת שסקרנותה גברה עליה, לדעת מדוע אני עומד כל כך הרבה זמן בתור ואיני עולה לאוטובוס. הסברתי לה את מצבי בו הייתי נתון, נראיתי חיוור כי לא אכלתי והשעה הייתה שתים עשרה בצהריים. הגברת הוציאה מכיסה סכום ניכר ואמרה לי שאגש לאכול משהו ואחר אסע למקווה ישראל. הודיתי לה ונסעתי. בהגיעי נראיתי המום כלאחר הפצצה כבדה של אוויר וקרקע. התייצבתי בפני מדריכי, אשר חיכה לי בקוצר רוח, וכאן הרגשתי שאני מתחיל בחיים חדשים: חיי חברה שקטים, שמחים ורעננים. למדריכי – זאב רנד – אשר נשארתי אסיר תודה לו וכל החיים אהיה אסיר לו תודה, אמרתי לא אשכחך לעולמים, וכאילו כרתנו ברית לכל החיים. שפכתי בפניו את מר ליבי והוא הבטיחני בל יעזבני למן הרגע בו נכנסתי ועד עזבי את בית הספר הזה. נתתי אמוני בו, והוא קיים הבטחתו והפך לי לאב דואג. ועתה עמדה בפני רק דאגה אחת אשר לא נתנה לי מנוח לא יום ולא לילה- הייתי מאוהב בטריפוליטאית אחת ששמה רינה, אשר הייתה לי הנחמה היחידה בבית, אבל גם עם זה השלמתי ועד מהרה הסתגלתי לחיים הנוכחיים. מפעם לפעם כאשר נזכרתי בה הייתי מנסה להעסיק את עצמי בדברים אחרים, אך מאמצי עלו בתוהו ונאלצתי לבקש חופש על מנת לבקר את חברתי. קיבלתי חופש ויצאתי לפוגשה. ביליתי איתה יום שלם ואחר חזרתי למקווה להמשיך את לימודי. וכך מדי פעם בפעם הייתי הולך לבקר אותה, עד שפעם החלטתי לסור גם אל ההורים. הם קיבלוני בסבר פנים יפות עד למאוד, אך אני התייחסתי באדישות לקבלת פנים נעימה זו ולא הראיתי שום סימני חדווה מיוחדים. אמנם התרגשתי, אך התגברתי על רגשותיי ושלטתי בעצבי.
רצוני העז מאז ומתמיד היה להוריד את פאותיי, היות ואני הייתי היחידי בין חברי עם פאות. בתחילה התייעצתי עם חברתי אך היא לא הרשתה לי להורידן ללא רשות הורי. ניגשתי אל הורי, ביקשתי את רשותם אך הם סירבו ולא יכולתי להפציר בהם. אחר נסעתי בחזרה למקווה ושם הורדתים פעם ולתמיד.
